לקום. לקלל. לרוץ. לחייך!

חייבת להתחיל עם גילוי נאות, בעבר הייתי ספורטאית מקצועית אבל אני עדין לא ״אוהבת״ לרוץ!

הייתי ספורטאית לא רק במסגרת חוגי בית הספר ואחרי הצהרים. הייתי 10 שנים בנבחרת ישראל באתלטיקה. התאמנת 6 פעמים בשבוע וגם אז לא אהבתי לרוץ!

לצאת לאימון ריצה ולסיים עם חיוך

נכון, רצתי הרבה כי זה היה חלק מהעיסוק הספורטיבי והדרך להיכנס ולשמור על הכושר, אבל הנאה לא היתה בריצה. אהבתי הרבה דברים אחרים שהיו בספורט, והנישה בה היייתי טובה בספורט היתה זריקת דיסקוס (5 שנים אלופת הארץ!), ולא הייתי אף פעם קלילה ודקה כדי להנות מריצה.

וכמוני יש רבים.

אנשים שלא מתחברים לריצה, לא נהנים ואפילו אפשר לומר "סובלים בשקט" או בכלל בוחרים לא להתחיל לרוץ.

העניין הוא שהחיים שלנו רוב הזמן בישיבה וצריך גם למצוא זמן לזוז (לא רק ריצה, נכון יש עוד אפשרויות).

לאורך ההיסטוריה האנושית האדם זז המון ממקום למקום, עבד בשדה, מרים משאות כבדים ומכין את האוכל לבד (כן, גם בישול/אפיה יכולים להיחשב פעילות גופנית אם עושים הכל לבד כולל לישת הבצק ונשיאת התבניות אל התנור). אז אנחנו כבר לא שם, הטכנולוגיה עושה את רוב העבודה במקומנו ובלי לזוז אנחנו הופכים להיות כבדים יותר, חלשים יותר ובריאים הרבה פחות.

האמת לא משנה בשביל מה אתם מחליטים שצריך לשפר את הכושר ולזוז יותר, העיקר הוא שצריך לקבל החלטה ולעמוד בה.

לשלב ספורט בלו״ז השבועי זה לא קל בכלל!

תמיד יהיה משהו יותר חושב, יותר דחוף, שצריך לעשות ובדרך כלל הוא גורם לפחות "אי נוחות" בהשוואה לפעילות גופנית. כן, הטיפול בילדים, העבודה, הקניות, הסידורים ואפילו הגלישה בטלפון לחפש סרטונים ופוסטים משעשעים, קודמים לפינוי הזמן עבור הספורט.

בוא נהיה כנים; אם לא נקבל החלטה אמיתית זה לא יקרה!

אחד הדברים הכי חשובים כדי לקבל את ההחלטה ובאמת להתחיל בשגרת ספורט זה לעשות התאמת ציפיות. בואו נסכים שאנחנו לא הולכים להנות מזה (לפחות לא בהתחלה...).

כאשר אנחנו לא בכושר זה מאד מאד לא פשוט להזיז את הגוף; מרגישים כבדים, מסורבלים, השרירים כבדים, הנשימה מעיקה והזעה ממש לא נראת עלינו "סקסית" כמו בפוסטרים בחדר הכושר (או בסטורי באינטסגרם).

אבל אין מה לעשות, חייבים "להוריד חלודה" כדי שהגוף יצליח לצאת מהשוק הראשוני ולהתחיל לשתף פעולה. חייבים לתת לגוף 3-6 שבועות של תרגול קבוע בלי לוותר כדי שנרגיש שמשהו מתחיל להשתפר. ועוד שזה יקרה, אחד הטריקים שלי הוא לחושב על "המקלחת שאחרי"! זה בטוח ייתן תמריץ הרבה יותר טוב מאשר מחשבות על הסבל המתוכנן באימון.

והאמת, שזה לא משנה אם מדובר על אימון ריצה, אופנים, חדר כושר, ספינינג או קרוס-פיט אגרסיבי. הגוף חייב את הזמן שלו כדי להיכנס לכושר ואי אפשר לעשות קיצורי דרך (כן, אנחנו עלולים לא להנות בהתחלה ותהות על מה כולם מדברים כאשר הם מספרים שהם ״התמכרו״ לספורט).

ואני אגלה לכם סוד, גם כאשר אתם בכושר לא בהכרח קל ופשוט לקום בבוקר מוקדם כדי לשלב עוד אימון. המיטה תמיד תהיה הרבה יותר חמה ונעימה, והשעון המעורר שאומר שהגיע הזמן לקום לאימון תמיד ירגיש כ״אויב״!

אז מה עושים?

מחליטים שקודם כל קמים ורק אחר כך חושבים!

כן, אפשר לקלל בלב ולהרגיש הכי מסכנים, אבל קמים!

הכינו את בגדי הספורט ליד המיטה שלא יהיו תירוצים.

שימו את הנעלים קרוב עם הגרביים כבר בפנים.

נסו לתכנן את הכל מראש כדי שבבוקר לא יהיו יותר מדי הכנות (או סיבות לבטל...)

פשוט להחליט שקמים!

וגם אז, אפשר עדין בדרך לאימון להתלבט עם עצמכם ולהבטיח לעצמכם שאם יהיה ממש לא נעים, ממש קשה, אתם מפסיקים. אבל הרי אתם יודעים שאחרי כמה דקות של חימום הגוף מתעורר ואז הכל נראה כבר הרבה יותר טוב. אין מה לעשות, חייבים לעבור את השלב הזה של הקושי ההתחלתי ופשוט להחליט שעושים את זה.

בסוף האימון, ההרגשה של הסיפוק, התחושה הטובה של האדרנלין והדם שזורם בגוף כל כך נעימה שהיא בהחלט שווה את כל התסכול של הקימה בבוקר. וכמובן שאין מה לומר על המקלחת שאחרי האימון. היא פשוט המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לגוף לשלנו (וגם לנשמה).

אז ככה אני עושה.

מחליטה שיוצאת לאימון (כמובן מתכננת יום קודם כדי שלא יהיו טעויות).

לפעמים אפילו אומרת ומשתפת עוד אנשים ובני משפחה בהחלטה שלי, כדי שלא אוכל סגת (אם אמרתי את זה בקול רם לבעלי אז הרי אני מחויבת).

להכין מראש את נעלי הספורט ליד המיטה כדי שלא יהיו תרוצים

ואז, למרות שהייתי מעדיפה לעשות משהו אחר בדיוק באותו זמן, בלי הרבה רצון אבל עם החלטה נחושה אני קמה ויוצאת לריצה. מקללת בלב בהתחלה ומבטיחה לעצמי שאם אני "ממש אסבול" אוכל להפסיק, אבל כמובן שבסוף מתגברת על הקושי ומגיעה עם הרבה סיפוק לקו הגמר של המקלחת.

ואז לאורך כל היום אני גאה בעצמי!

מרגישה שהתגברתי שוב על מכושל שתמיד היה שם בשבילי.

מרגישה שאני חייבת לזכור כמה הנאה יש אחרי סיום האימון, וכמה נעים ובריא להרגיש את כל הגוף עירני, חיוני ומלא אנרגיה בשעות שלאחר האימון.

זה בהחלט שווה הרבה.

מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה יהיה יותר קל כי הרי זו לא אמורה להיות משימה קשה אם הספורט מספק לי כל כך הרבה הנאה (אחרי האימון כמובן). אבל בפנים יודעת שגם מחר לפני אימון הבוקר, זה עדין יהיה מאבק של ההתחלה. מאבק שכנראה תמיד יהיה חלק מהשגרה שלי ושל הספורט.

העיקר לא לוותר, לא להתעצל ולא להרגיש מסכנים.

להמשיך להתמיד וליצור שגרה בה אנו זזים יותר ומרגישים סיפוק והנאה על כך התגברנו על האתגר שביציאה לאימון ריצה (או כל אימון אחר בו אתם רוצים להתמיד).

בהצלחה!